יופי נשי?

בעקבות הביקור שלי בפירנצה, עיר שסגנון הרנסנס בולט בה בכל פינה, התוודעתי ליופי של הרנסנס והוקסמתי ממנו. האדריכלות של המבנים בסגנון הרנסנס, כמו כן כל הפסלים בכל פיאצה. ניכר בברור שהאומנים עמלו רבות בתקופת הרנסנס כדי להדגיש את האינדיבידואל - הגוף הוצג על ידי הציירים והפסלים על כל פגמיו, אינדיבידואל היופי הוא בעצם כול יצור בטבע. באותה תקופה אידיאל היופי נטה לנשים שמנמנות וככל שהאישה הייתה מלאה ועגלגלה יותר, היא נחשבה ליפה יותר. בוטוצ'ילי למשל, צייר את "הולדת הונוס" , אלת האהבה, מציגה לראווה שדיים קטנים בטן עגלגלה ואגן מלא.  

תקופת הרנסנס התרחשה בין המאה ה-14 למאה ה-17, כאשר ניצניה הראשונים החלו להופיע בימי הביניים המאוחרים באיטליה, ולאחר מכן התפשטו לאירופה כולה. אנשי הרנסנס יצאו כנגד אנשי הכנסייה והגבלת האדם לענייני דת בלבד, אם כי לא כנגד הדת עצמה. תקופה זו ביקשה לחזור לתקופה הקלאסית, ובה החלה פריחה מחודשת בתחומים שונים כגון מדעים, רפואה, אדריכלות ואמנות. האדם הועמד במרכז והיה בעל חשיבות עליונה, בניגוד לימי הביניים בהם היה האל במרכז.  

            אם ניבחן את מקומן ואת מעמדן של הנשים בהיסטוריה בראי האומנות, נגלה שהכנסייה בתקופת ימי  הביניים ראתה בנשים חוטאות ומחטיאות (מחטא גן העדן). זאת משום שבכוחן להתגבר על הרציונל של הגבר ע"י מיניות ופיתוי. הכנסייה יוצאת כנגד זה, ופועלת על מנת להחליש את כוחן. כתוצאה מכך בתקופה זו מצב הנשים לא טוב, הן תמיד כפופות לגברים לדוגמא בנושא של רכוש האישה חייבת לבקש את אישור בעלה. הרנסנס לא הסיר את המגבלות על הנשים; לא הותר להן להשתתף בחיים הציבוריים, צניעות וכניעה המשיכו להיות התכונות שהגבר ציפה מהאישה שלו. ההסתכלות על הנשים כחלק מהיצורים בטבע ממשיך גם אז, כפי שהגברים משתלטים על הטבע כך גם הם משתלטים על הנשים. המילים אחרות, כל ערכי הרנסנס ובכללם הרצון להציב את האדם במרכז חלו על גברים בלבד, ומעמדן של הנשים לא קיבל שינוי משמעותי בתקופה זו. עם זאת, היחס אל המיניות הנשית השתנה בתקופת הרנסנס, וניתן לראות זאת באופן ניכר באמנות הרנסנס, שייצגה דמויות של נשים ערומות וחגגה את היופי של הגוף הנשי והאנושי בכלל.

כשעוברים לעולם הניתוחים הפלסטיים ניתן לראות  את מקומה של האמנות ואת השפעתה על תפיסת גוף האישה ועל אידיאל היופי, כשהקו המנחה הוא פרופורציות. אין דבר כזה אידיאל יופי, וגוף פרופורציונלי הוא גוף יפה למראה. השאיפה היא להגיע להרמוניה בין חלקי הגוף השונים, כאשר מה שחשוב זה האופן שבו האישה תופסת את מושג היופי ומה שחשוב לה. ישנה גישה נוספת, לפיה הגדרות היופי אינן תלויות בתרבות או בתקופה. אם כך, מה גורם לנו להתאהב במין הנשי? ההגדרה שלנו ליופי הנשי תלויה דווקא בברירה הטבעית. ולכן טבועה במטען הגנטי שלנו. כלומר, אנחנו מסיקים שמי שנראית לנו הבריאה, הפורייה והשופעת ביותר היא זו שתישא את המטען הגנטי שלנו בצורה הטובה ביותר, לכן היא גם היפה  והמושכת ביותר בעינינו. היום אנחנו מתרגשים וחשים משיכה כשאנחנו מסתכלים על פנים סימטריות או על גוף פרופורציונלי, וזה גם הבסיס לעיצוב הגוף בתחום הניתוחים הפלסטיים. אבל אין ספק שהטרנדים והאופנה החולפת משפיעים על תפיסת אידיאל היופי משנה לשנה.

 הרצון לבחון את מקומן של הנשים באומנויות צמח בזכות תנועת הנשים שהשפיעה על הבחינה המחודשת של המושגים וההגדרות ועל האופן בו נכתבה ההיסטוריה עד כה: בתחילת שנות השבעים  של המאה ה-20 החלו היסטוריונים של אמנות ואמניות פמיניסטיות לשאול שאלות על מקומם הלא סימטרי של הנשים והגברים בהיסטוריה של האמנות, והם ערערו על ההנחות המוקדמות שעמדו בבסיסו של המחקר ובעיקר על התפישה האוניברסלית של האומנויות.

חוקרים וחוקרות מתחום המגדר התמקדו ביוצרות, התייחסו לתנאים הלא שוויוניים בהם נשים פעלו, עד כמה משמעותיים ההבדלים הביולוגיים בין המינים ומה חלקן של הבניות תרבותיות. לדוגמא, נשים היו מנועות מלהשתתף בשיעורי מודל עירום מהמאה ה-16 ועד המאה ה- 19 והן היו האובייקט ליצירה ולא יוצרות בעצמן. נשים לא הורשו להיות חברות באקדמיות לאמנות, ורק נשים בנות המעמד הגבוה היו רשאיות ללמוד וגם לא את כל המקצועות.  היות ונשים הודרו מלימודים אלה הן לא היו שותפות לציור שהיה מושתת על חוקים, יחסי גדלים ופרופורציות. נשים יכלו לצייר באופן אינטואיטיבי אבל לא כהכשרה. מאחר ולמקצועות היוקרתיים נדרשה השכלה נשים נאלצו לעבוד בעבודות שלא דורשות הכשרה. עבודות המחט והרקמה נהפכו לנשיות. הייתה הפרדה בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי. בנות למדו באופן פרטי בביתן ובנים למדו במרחב הציבורי. המרחב הציבורי קשור למדידה, להתבוננות ואילו האישה נהפכה לאובייקט להתבוננות.

 ויליאם שקספיר נולד לתוך התקופה האליזבטנית- תקופת שלטונה של המלכה אליזבת לבית טיודור, אשר נמשכה כ-45 שנה. תקופה זו של פריחה ושגשוג היוותה את שיא הרנסנס באנגליה והשפיעה מאוד על מחזותיו ועל צורת כתיבתו של שקספיר. המחזה "מהומה רבה על לא דבר" עוסק בהתרחשות באותה תקופה- המאה ה-16, אם כי המחזה מתרחש באיטליה ולא באנגליה בה חי שקספיר.

            אנשי הרנסנס היו אמנם מהפכנים, אך לא בתחום מעמד האישה. כמו בימי הביניים, גם בימי הרנסנס לאישה לא היה תפקיד ממשי, כאשר לא התחשבו בדעתה ולא היה לה מקום ממשי בחברה, כלומר היחס לנשים בתקופתו של שקספיר התבטא בחוסר שיווין. לרוב תפקידה של האישה התבטא בהיותה רכוש של אביה או של בעלה, כאשר לא היה לה ערך בפני עצמה. הבת באותה תקופה נצטוותה להיות מאוד ממושמעת ולציית לאביה או לבעלה. מקרים של אי ציות גררו לא פעם הוצאה להורג.  "מהומה רבה על לא דבר" היא ללא ספק קלאסיקה, עדיין משעשעת ומפתיעה בשנינותה גם 400 שנה לאחר שנכתבה.

            בניגוד לנורמות, שקספיר ניסה לקדם את מעמד האישה וליצור תפיסת מחשבה חדשנית בנוגע לנשים. שקספיר ניסה להראות במחזותיו שלא תמיד על האישה לציית לאביה ולבעלה. על מנת לקדם את מעמד האישה, הוא הציג נשים שעומדות על דעתן ויוצאות נגד הגברים (לדוגמא באטריצ'ה במחזה "מהומה רבה על לא דבר"). מחד גיסא, מנסה שקספיר להראות לקהל את הנורמה המתרחשת בעולם, ומאידך גיסא את התיקון לה. שקספיר אמנם משתמש בתחבולות שונות, אך למעשה רומז לקוראים שהוא מצפה לשינויים בעמדה ובגישה כלפי האישה.  

ראינו שלאורך תקופות ההיסטוריה שציינתי, הנשים שימשו עזר כנגד לגברים ותמיד מוכתב להן תפקיד ברור במחזה של החיים ללא התייחסות אל הנשים כישות בפני עצמה עם רצונות ודעות אלא כאובייקט שיש לו כול פעם תפקיד אחר. אז האם מדובר ביופי הנשי? או משהו אחר? לי נראה שבאה כאן לידי ביטוי קנאה מאוד חזקה של המין השני כלפינו, על כך שאנחנו כנשים באמת נראות להם כאלות, ואכן הגוף הנשי נראה יפה, אבל הגבר יודע שמעבר ליופי יש לה חוזקות אחרות, כפי שכנראה ראו אנשי הכנסייה. הם זיהו את חוכמת האישה ונבהלו שלא יוכלו לשלוט בה, ולכן בנו סביבה תיאוריות שלמות של הפחדה כדי לרדוף את הנשים.  אני קיבלתי השראה מ"הולדת הונוס" שנראית מבוישת במבטה ובתנועתה. אני רציתי לצייר אישה חושנית עם מבט  ישיר של גאווה,  כי האישה היא יפה בכמה מובנים, לא רק במראה החיצונים, כפי שאומנים רואים בה .  יופי נשי? שאלה מורכבת עד היום המהווה מכשול לשוויון  עד היום.     

גן הדובדבנים

גן הדובדבנים

נשאלת השאלה מדוע היפנים מעריצים את פריחת עץ הדובדבן? יש  משהו קסום ורוחני ע"פ תפיסת הדת הקדומה – השיטו. לפי תפיסה זו, אין זה מובן מאליו, שהדבר יתרחש, ישנו איזה כוח מניע את התפרצות היופי הזה. להיות עטופים בקריאת שמחה מרוגשת קריאת התפעלות מיופי הפריחה ועוצמת. ליפנים ישנה פילוסופיה שלמה סביב עצי הדובדבן, סאקורה הוא השם היפני לעץ נוי דובדבן, הסאקורה הוא סמל מוכר של יפן, שאמורה לסמל את האופי היפה אך חמקמק ובר – חלוף של החיים, והוא מופיע בתדירות באומנות היפנית.

 המחזאי צ'כוב גם הוא השתמש כמטאפורה בעץ הדובדבן, במחזה שלו "גן דובדבנים". גן הדובדבנים סימל את כוחה של אריסטוקרטיה ואת מעמדה. השקיעה של האריסטוקרטיה בסופו של המחזה בא לידי ביטוי כאשר המשפחה עוזבת את האחוזה לקול כריתת גן הדובדבנים.

נראה שיופיו של עץ הדובדבן כישף את האדם וכול אחד ניסה לתאר ולהאדיר את יופיו בדרך שונה. לפריחתו של עץ הדובדבן השפעה רבה, כפי שניתן לראות בתרבות היפנית. הם אימצו את העץ ללבם, והם חוגגים את בו האביב עם פריחת עצי הדובדבן הם משתאים מהתופעה. גם המחזאי צ'כוב ראה בעצי הדובדבן את הועצמה ביופיים, והשתמש בדימוי העצים במחזה שלו .

עצי הדובדבן- היה להם חלק גדול בנוף ילדותי, המטע או הגן הדובדבנים היה בחצר שלנו. יותר נכון, החצר הייתה מחולקת בקו דמיוני בין המשפחות, למי איזה חלק שייך. החלקה של בן דוד של אבי הוגדרה כחלקה הגדולה ביותר, ולו היה מטע העצים הגדול וחיות משק כחלק מאותו גן.

אני כילדה לא הייתי קשובה לחוקים הברורים שישנם גבולות בין חלקות אדמה למרות שהגן היה מגודר. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ולא להיכנס אליו ללא רשות. כדי להגיע לאותו גן קסום הייתי צריכה לעבור דרך חיות המשק, הייתי מאוד נהנית לשחק איתם ולהאכילם במיוחד את התרנגולות, חלקן אפילו נקרו את אצבעותיה. לאחר שקצת גדלתי מצאתי לי שיטות אחרות איך להגיע אל הגן. טיפוס על עצים זו הייתה המומחיות שלי.

בסוף החצר שלנו הייתי מטפסת על העצים שהיו צמודים לגדר המפרידה בין החצר שלנו לגן הדובדבנים, וכך הייתי עוברת מעץ לעץ,  מתיישבת לי על אחד הענפים ומתבוננת מלמעלה על הגן.

במזמן שהעץ נטע את פרותיו, פשוט היית מתענגת על כול דובדבן שבא לפי, חלקן היית תולה על אוזניים כקישוט, היית אומרת לאמי "תראי איזה עגילים יש לי", קוראת להם "עגילי דובדבנים".

כך גן הדובדבן היה לי לגן משחקים הפרטי שלי, זהו מקום שאפשר לי לנדוד למחזות רחוקים, העצים היו כמעט כמו חברים שלי, רצה ומתחבאת ביניהם, מרחוק שומעת צליל עמום, אמי קוראת בשמי, אני צוחקת עם עצמי,  אף אחד לא ימצא אותי כאן.

הטיפוס על עצי הדובדבן בחזרה בדרך שהגעתי אל הגן הייתה קשה,  היית חייבת לעבור דרך המשק, לחצות אותו כדי להגיע לשער היוצא. פחדתי שבעלת הגן תתפוס אותי או שהתרנגול אדום כרבולת משוחרר ויתקוף אותי.  כך או כך, המכשולים לא הרתיעו, חזרתי אליו שוב ושוב, הוא פשוט היה קורא לי כול פעם מחדש.

ההשראה שבעקבותיה החלטתי לכתוב על עצי הדובדבן באה משמלת הדובדבנים שלי, רכשתי שמלת וינטז' באחד השווקים בלונדון. הדפס הדובדבנים תפס את עיניי וזיכרונות מטע דובדבנים הציפו אותי. כנראה זה השאיר בי חותם גדול יותר ממה ששערתי. 

אסיים בציטוט " כל רוסיה היא הגן שלנו. הארץ רחבת- ידיים ויפה להפליא... והאומנם מכל דובדבן שבגן, מכל עלה, מכל גזע אין מביטים אליך יצורי אנוש, האומנם אין את שומעת את הקולות ... " . צ'כוב כתב בצורה פיוטית את המחזה גן דובדבנים, בה הוא הציג את היסטוריה חברתית לא רק של רוסיה, אלא של המערב כולו. בסוף המחזה כריתת עצי הדובדבן סימלה גם התחלה חדשה. הפרידה שלי מגן הדובדבנים שלי, אפשרה לי התחלה חדשה, בעלייה לארץ, אומנם אין לי גן דובדבנים היום, אבל הגן שסביבי הוא ביתי.

מה הוא יופי ?

אסתטיקה היא ענף של פילוסופיה העוסק בין היתר, בשאלות: מהו יופי. האם ניתן לאפיין את מה שהופך דבר ליפה?

כשאני חושב על מה שמרגש אותי ביותר בחיי, זה יופי. זה עונה על צורך בנשמה שלי: זה עוזר לי לשרוד

יופי הוא ההשראה שלי לחיים,בחיי יום יום ובעבודה, אני מוצאת את האיכויות שלו מעוררים, ותמיד בנוכחותו אני עוצרת, מודעת והמסתורי הופך לגלוי.

אני מוצא את היופי בכל מקום ובכל דבר, הטבע שמקיף אותנו בכול צורה , ניתן למצאו בו את היופי המעוררת התפלאות . האדם תמיד ניסה לחקות את הטבע בכול אמצעים שעמדו לרשותו, עד היום האשרה שאנחנו מקבלים ליצור היא בא מהטבע.

המודעות ליופי, לראות את יוצא דופן, בכל פרט קטן, מעלה ירוק עם טיפה של מים, טקסטורות חרוכות באבן שנראה כמאובן, פרח שמפצעה בפריחתו במקום לא צפוי.

ברגע שתפסתי את הרגע עם יופי, היופי מרכך אותי. זה מה שממלא את החיים שלי, מה שהופך אותי עשירה באופן מפתיעה .

הקשר העמוק הזה בין היופי והתצפית בו, יצר אצלי חיים יפים ומשמעותיים, זה נתן לי קריירה נפלאה בבתים שאני מתכננת ומעצבת, אבל החשוב מכול הסתכלות על המתנות של הטבע שהם היופי בהתגלמותו ואנחנו כמין האנושי חלק ממנו.